החוזר פורסם לאחר מספר מקרים בהם צוותי ביקורת מטעם המפקח על הביטוח, מצאו כי סוכני ביטוח אינם פועלים ליישום הוראות סעיף 30 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח התשמ"א-1981, אשר קובע כי על סוכני הביטוח להחזיק את כספי דמי הביטוח בחשבון נפרד. התברר כי סוכני ביטוח לא ניהלו חשבונות נפרדים להפקדת דמי הביטוח המשולמים על ידי המבוטחים, ולעתים אף הפקידו את דמי הביטוח לחשבונותיהם האישיים, אשר משועבדים לטובת צדדים שלישיים.

בעקבות זאת, הורה המפקח על הביטוח, אייל בן-שלוש, על פרסום החוזר ובו נקבעו הוראות לעניין העברת כספי המבוטחים לניהול במסגרת חשבון נאמנות לטובת המבטחים, וזאת על מנת למנוע שימוש לא ראוי בדמי הביטוח על ידי סוכני הביטוח.

עם פרסום החוזר עתרה לשכת סוכני ביטוח בישראל נגד המפקח על הביטוח, וביקשה מבית המשפט להצהיר על בטלותו של החוזר, בטענה כי ההוראות אותן קבע המפקח בחוזר, ניתנו שלא בסמכות.

בג"צ בראשות השופטת דורית בייניש, קבע כי הוראות החוזר ניתנו במסגרת סמכותו של המפקח וכי הן נועדו להביא לאכיפתו של חוק הפיקוח ובמיוחד של סעיף 30 לחוק זה. בית המשפט דחה את טענות לשכת סוכני הביטוח באומרו שטענותיה מתעלמות ממעמדו של הסוכן כשלוחו של המבטח, מעמד המטיל לדברי בית המשפט חובת נאמנות כלפי המבטח בכל הקשור לדמי הביטוח. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה לפיה החזקת כספי המבוטח בידי סוכן הביטוח נותנת בידי סוכן הביטוח את הבסיס העסקי לפעילותו והדגיש בפסק הדין, כי "דמי הביטוח אינם שייכים לסוכני הביטוח אלא למבטחים ולכן ממילא אין ממש בטענה כי האיסור על סוכני הביטוח להשתמש בכספים אלה לצרכיהם הפרטיים מפר זכות או אינטרס לגיטימי של הסוכנים".
לאור דחיית העתירה חייב בית המשפט את לשכת סוכני ביטוח בישראל בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ש"ח.